סיפור חייו
גלעד שטוקלמן ז"ל
ילדות
גלעד, בנם השני של רחל ומיכה שטוקלמן. נולד בכ"ה באלול תש"ם 6.9.1980 במושב גיתית שבבקעת הירדן. אח לאלירן, ירדן ויאיר.
בילדותו, נשקפו מחלון בית המשפחה הרי גלעד בעבר הירדן, גלעד נהג להצביע עליהם ולומר "הנה הרי אני". כשהיה בן שבע עברה המשפחה ליישוב הקהילתי תִמְרת שבעמק יזרעאל. שם גלעד גדל והתחנך וסיים את לימודיו בתיכון בנהלל.
נורית, חברת ילדות מגיתית, כתבה: היית חלק משמעותי מילדותי ושנותיי כמתבגרת. היית לי חבר, אהוב, אוזן קשבת, נשיקה ראשונה, פרטנר לשעות של משחק ושיחה עמוקה וזו הייחודיות שבך, גלעד. אוסף החותמות שאתה הטבעת ומטביע על הסובבים אותך, מכוח אישיותך ומעשיך. זו בעיניי המורשת שלך. אדם פרטי, מלא חום, אהבה, עומק, רגישות לטיול, חיוך, פרח, שיר. לדברים הפשוטים של החיים. לחיים עצמם. אנחנו נפגשים, אתה ואני, כשמתנגן ברדיו שיר של פוליקר, כשגידי שר את 'תם השרב הגדול', שיר ששרת וניגנת לי באורגן בסוף שבוע קיצי בתמרת. כשאני מריחה עץ חרובים, ריח של חופשות נעימות וארוכות בבית משפחת שטוקלמן, בהם ישבנו מתחת לעץ החרוב הגדול בחצר ושוחחנו. כשנוסעים לטייל ברחבי הארץ, אין מסלול שלא עשינו יחד, בדרך כלל אחרונים בשורה, משתרכים אחרי שאר ילדי משפחות מנדל ושטוקלמן, כמו שאמרת לי פעם: 'אנחנו שני ילדי הסנדוויץ' השחרחרים בשתי המשפחות הצהובות'.
במסע לפולין, בנובמבר 1997, כתב גלעד: "אני רוצה דווקא לכתוב על אחד הדברים היותר מחממים את הלב. אני רוצה לכתוב על אחת מהחוויות היותר גדולות בחיי: הערב לכבודם של חסידי אומות העולם. ההתרגשות הייתה עצומה וכולם נתנו לה לצאת החוצה בעוצמה. במקום ובזמן שבו רואים ומרגישים את הרֶשע בהתגלמותו … האהבה פתאום מקבלת משמעות חזקה הרבה יותר".
גלעד אהב לרכוב על אופניים ועל סוסים. אהב מאוד מוזיקה, ובתיכון, לאחר המסע לפולין, התחיל לנגן משמיעה: בתחילה בגיטרה ואחר כך בפסנתר.


צה"ל
גלעד התגייס לצה"ל בנובמבר 1998 ושירת בחיל השריון בעקבות אחיו הגדול אלירן. הוא עבר את מסלול השריון במלואו, יצא לקורס מפקדי טנקים ובסיומו זומן ישירות לקורס קצינים.
נריה טובי, חברו לצוות בקורס הקצינים כתב: "השלווה והשמחה שהוא הפגין העבירו לכולנו את התקופה בשמחה רבה, לא אופיינית למסגרת צבאית. הרגשתי שזה אדם שגם אם אפגוש בעוד עשר-עשרים שנה, הקשר יישמר חזק ומשמעותי. יש אנשים שנחרטים עמוק בפנים. כזה היה גלעד."
בסוף הקורס גלעד נבחר להמשיך בהדרכה בבה"ד 1, אך כיוון שחלומו היה להיות לוחם, הוא חש פגוע משיבוצו. רק לאחר שהובהר לו שהטובים ביותר נבחרים ונשארים להדרכה, השלים עם הבחירה ומאוחר יותר אף היה גאה בעובדה שצועריו חוגגים לו, הצעיר מביניהם, את יום הולדתו העשרים.
שי שור הכיר את גלעד כששניהם שירתו כמפקדי צוות בבה"ד 1: "לימדת אותי מוזיקה עברית על בורייה. הייתה תקופה קשה ומלאת אחריות, אחרי הכול, שנינו קצינים צעירים ומלאי תשוקה ואנרגיה חיובית, אני ניגנתי בגיטרה ואתה ציטטת מילים והסברת לי מה המשמעות של כל משפט ומשפט. היית בחור נפלא, נעים הליכות, חבר אמיתי, אחראי ורציני, יודע לאן הוא הולך והכי חשוב – מהיכן הוא בא.
אחרי שפיקד על 2 מחזורים בבה"ד 1 הוא עבר לגדוד 75 בחטיבה 7, שם פיקד על מחלקת טנקים בפלוגת צמ"פ ולאחר מכן עבר להיות קצין ההדרכה (קה"ד) של החטיבה.
יפתח גץ, פקודו, ספד לו: "גלעד היה מ"מ שלי בצמ"פ בגולן בגדוד 75 הוא היה אדם מדהים שממש הערצתי. אנושי ברמות חריגות עם טוב לב שבקע ממנו. התחשב תמיד ושאל, דאג לכל החיילים עד לרמות הכי קטנות, לקח אליו את האנשים ה'קשים' של המחלקה, כי רצה לגבש אותם ולעבוד איתם צמוד, והוא הצליח בכך מאוד. הייתה לו אהבת ארץ ישראל ממש נדירה, הוא חי את הנוף, את המקום, את המשמעות. ציוני נלהב, מחובר מאוד למורשת קרב ולאומץ, לאנשים ולמקומות, והצליח להטמיע את זה בכולם. מנגד, ללא סתירה, היה קפדן ודרש מקצועיות גבוהה ללא פשרות. תמיד רצה שנהיה הכי טובים, עם כושר, עם מורל. לגלעד תמיד היה חיוך נסוך על הפנים".


לאחר השחרור
גלעד השתחרר מצה"ל בדרגת סגן. לאחר שחרורו טייל ועבד בקנדה ומשם נסע לטיול ארוך בדרום אמריקה. כששב ארצה עבד כדייל אוויר, כדי להמשיך ולראות עולם. בשנה האחרונה לחייו למד לנגן בפסנתר עם מורה ודרבן את אביו לחזור לנגן בחצוצרה, אחרי שלושים שנה שלא ניגן. עם שובו מהטיול בדרום אמריקה התיישבו ההורים וגלעד ליד הפסנתר בבית, אביו הוציא את החצוצרה וניגן. גלעד דמע מהתרגשות, ניגש לפסנתר ומאז ניגנו השניים יחד, שיר אחרי שיר. שבוע לפני מותו רכש גלעד פסנתר ולא הספיק לנגן עליו.
גלעד תכנן להתחיל ללמוד כלכלה ולימודי מזרח אסיה. את המסרון שהודיע לו על צו המילואים, קיבל במהלך שהייתו בניו יורק, במסגרת עבודתו כדייל והוא החליט לשוב מיד לארץ כדי להצטרף לחבריו לוחמי השריון בלבנון. הוריו ומפקדו הפצירו בו לא להקדים את שובו. אך הוא התעקש ומיד חזר ארצה. גם אלירן אחיו הבכור גויס למילואים, ואחיו הצעיר ירדן שירת בגבול מצרים בסדיר, שלושתם שיריונרים.
גלעד הגיע ארצה ביום שישי ובשבת כבר עלה לצפון. הוא דאג לשמור על קשר יומיומי עם ההורים, וסיפר להם על מצוקת המזון בקו. אימו החלה להכין חבילות מזון בסיוע שכנים מתמרת, חבילות שנשלחו לחיילים בחזית.
אפילו על אנשים שפגש לזמן קצר הותיר גלעד רושם עז. ההקשבה שלו, החיוך השמח, הרגישות והנימוסים, הלבביות בפנייה אליהם כאילו הם מכרים מאז ומתמיד. אנשים שפגשו את גלעד לרגעים ספורים, לשעות אחדות, חשו בייחודיותו.
מרדכי צרפתי לחם לצידו של גלעד בשעותיו האחרונות, כתב להוריו: "בעשר שנות שירותי בצבא מעודי לא נתקלתי במחמאות וציונים לטובה ברשת הקשר הצה"לית כפי שקיבלתי באותו יום בקשר ממפקד הטנק שנקרא 'ברזלון1'. בנוסף להנחיותיו המקצועיות קיבלתי שבחים על תפקוד הצוות שהובלתי וחשתי מאוד בטוח במחיצתו. קולו הבוטח והרוגע אִפשֵר לי להוביל את הכוח שבפיקודי בבטחה לעבר היעדים שהוא קבע. באותם רגעים חשבתי לעצמי: בתום הפעולה אני חייב לפגוש את האיש הזה שמשרה תחושת ביטחון כה עמוקה עליי, חייל החי"ר העומד לצידו. מהמגע שהיה לי איתו רגעים ספורים לפני מותו, כאשר ירד מהטנק בצעד בוטח על מנת להצביע ולהראות לנו מהו הכיוון הנכון לבנות בו את העמדה, בהליכתו הבוטחת ובמילותיו הצנועות, נוכחתי שעומד לפניי אדם מיוחד".


נפילתו
ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל גלעד בקרב בדרום לבנון כשהטנק שלו, שחיפה על כלים כבדים שסללו עמדות חדשות לטנקים בראס אל טוויל שצופה על הכפר עייתה א-שעב, נפגע ממטען צד ומיד לאחר מכן ספג טיל נ"ט. מפיצוץ הטיל והתחמושת שהייתה בטנק נהרגו כל אנשי צוותו. עימו נפלו רב-סמל ניר כהן, רב-סמל נמרוד שגב ורב-סמל נועם גולדמן.
גלעד היה בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהלל והועלה לדרגת סרן לאחר מותו. על המצבה חרטה המשפחה שתי שורות מצוטטות משיריו: "הילד שתמיד אהב וכולם אהבו אותו…" "כי מי שיודע לתת נותן את הכול…".
מוטי מצוות 11 "קרנפי המכתש": "לא הייתי מופתע כשגלעד, 'שטוק' בפי הצוות עליו פיקד בבה"ד 1, רץ להתגייס למלחמה ודאג לחזור במיוחד מניו יורק לשם כך. הייתי המום וכואב, אך לא מופתע, כשנודע לי כי נהרג עת הסתער בראש אנשיו. גלעד היה מפקד, בן אדם, חבר, דוגמה וסמל. בכל מעשיו במהלך קורס הקצינים בו פיקד עלינו הוא הקרין דוגמה אישית, דאגה ואכפתיות, סמכותיות אמיתית – לא כזו שמגובה בדרגות, ומעל הכול, אהבת הארץ והמדינה. גלעד לא ניסה להסתיר חיוך או דאגה 'פולנית' לחייליו, אבל כלום לא פגע בהערכתנו האדירה ובדוגמה אותה למדנו ממנו".
אביו ספד לו: "היית צמא לחיים, הספקת המון והיו לך עוד תוכניות רבות, אני יודע! נגעת בכל תחום אפשרי, הסקרנות שלך הייתה ללא גבולות. עשית כל מה שתכננת … לנו גלעד – לי ולך היו יחסים מיוחדים. כשחזרת מהטיול הגדול לקנדה ודרום אמריקה היינו יושבים שעות על נרגילה ויין ומדברים, הערכת מאוד את העשייה שלי בחברה, התעניינת ביוזמות חדשות ודחפת קדימה בהתלהבות. למדתי ממך הרבה, קיבלתי הרבה חשק לעשייה, בזכותך. כשחזרת מניו יורק, ובאותה שבת הצטרפת לגדוד ללחימה, התעקשת שננגן. בשלב מסוים נפל מהפסנתר דף מקופל. ניסיתי להרים ואז חטפת לי אותו והכנסת לכיס, התברר שאלו היו המילים של השיר 'עוד כמה שעות':
עוד כמה שעות נחצה את הגבול / נרעים בתותחים, נהרוס את הכבישים / עוד כמה ימים נשתולל על המיטה / נחצה את הגבולות, נוריד ת'מסכות /עוד כמה שעות נדהר במרחבים / תשוקה ולהט בליבנו, האויב לפנינו / עוד כמה ימים נצעק, נזיע, נשתולל / לא נחשוב על חברים, נשבור את הכלים / עברו כמה שעות, נותרו רק כמה שניות / מי ילחץ ראשון, מי יחרוץ כאן גורלות / השניות נעצרות, המחשבות משתקות / מי יחזור הביתה, להשתולל על המיטה / תסתכל לי בעיניים, זה רק אני או אתה / תשוקה גדולה, שנאה גדולה / עוד כמה ימים אריץ את הסרט לאחור / לדבר על המקרים, לחשוף את הפרטים / איך הגעתי עד אלייך להשתולל על המיטה / ועל אחד שיהיה עמוק באדמה / בעוד כמה שעות.
לאחר מותו התוודעו בני משפחתו לשירים נוספים שגלעד כתב, רונן גלנץ חברו של גלעד, ערך והוציא לאור את ספר שיריו של גלעד "הלכתי בשקט".
