מכירים ומוקירים
מתגעגעים לגלעד וכותבים לזכרו
במרוצת השנים קיבלנו מכתבים מרגשים שנכתבו לאחר מותו של גלעד.
בזכות אותם המכתבים אנו וכלל האנשים שסביבנו זוכים להכיר את גלעד יותר ולטעום עוד מהאדם הגדול שהיה.
המכתבים מאפשרים להכירו דרך העיניים של החברים, המשפחה, הפקודים ואנשים שפגש במהלך חייו.
אנו מזמינים אתכם להוסיף מכתב משלכם בתחתית העמוד.
מוזמנים לקרוא איתנו
להגדלת התמונה יש ללחוץ על המכתב
הקודם
הבא
25 מחשבות על “מכירים ומוקירים”
מאז ט"ו באב, תשס"ו, בצד דבר תורה קצר,
אנחנו זוכרים וכותבים על גלעד.
עלם חמודות, שתמיד אהב – וכולם אהבו אותו.
מלח-הארץ !
שיריו הכתובים על קיר המבואה של בית-כנסת,
משקפים את מהותו הנאצלת הטובה.
יהי זכרו ברוך.
דוד ודליה טל
גלעד היקר, מתגעגע אלייך מאוד ואוהב אותך לנצח. רציתי להקדיש לך שיר שכתבתי.
כל נחליך קדים לך קידה
משעולים מוריקים ודגה
שלל של שירים לכבודך אהובה
נכתבו בקור ודממה
ירכתייך חולות וציה
וכתרך מוריק ומלבלב
טללים מכסים מרבדיך דומם
דמעות וקינות מול ליבך
לובן של שניר ושלם
משקיפים אל מלח חופייך
רב אוהביך עוטים על גבם
את יופייך ואת ערב גווניך
שופט כל הארץ מנחם יגונך
ושומע זעקת היכלייך
נוטף החלב והדבש עם דמך
נשמתך באור אנשייך
גלעד נולד למיכה ולרוחל'ה שטוקלמן, ו-26 שנה היה עמנו.
הכרתי אותו כשהיה קצין ההדרכה של חטיבה 7, בזמן שהייתי קצין ההדרכה של האוגדה.
גלעד, יחד עם גור מחטיבה 188, לירון הנפלאה מגולני, ונמרוד מהאגד הארטילרי הכניסו רוח של רעות ושותפות בעשייה, שֶׁהֵטִיבָה עם היחידות שלהם. היא גם השפיעה לטובה על האווירה בימי שני המשותפים והארוכים בישיבות שִׁטְחֵי הָאֵשׁ של רמת הגולן.
חברות שהובילה ללילות של ערבי שירה בציבור בפאב של קצרין העתיקה אליהם הלכנו יחד.
שם גם התוודענו למוזיקה של גלעד.
גלעד גם כתב לא מעט שירים טרם נפל במלחמת לבנון השנייה.
אריק ברמן ביצע את שירו של גלעד 'בפאב השכונתי', להקת סינרגיה מבצעת שיר נוסף שלו – 'אל תדאגי לי ילדה'.
****
לאחר שחרורו גלעד הפך לדייל באל על. ראה עולם.
ביולי 2006 נחת בניו-יורק ואז שמע שפרצה מלחמה בצפון בשל חטיפת חיילי מילואים וטנק של גדוד 82 מחטיבה 7 שעלה על מטען עוצמתי והתפוצץ על צוותו.
גלעד לא המתין דקה.
״המקום שלי הוא עם החיילים שלי עם הפלוגה שלי שנלחמים עכשיו״, אמר והפך עולמות כדי לחזור. עוד באותו היום עלה על הטיסה חזרה בתור נוסע, נחת ביום שישי אחה״צ, וביום שבת עלה על מדים והצטרף ליחידתו לחייליו.
ביום רביעי 9.8.206 ערב ט״ו באב הוא הוביל אותם פנימה לתוך לבנון, לחפות ללוחמי החי"ר של חטיבת "כרמלי" אליה סופח.
טיל נ"ט פגע בטנק עליו פיקד בעיתה א-שעב (מצפון לשתולה וזרעית).
הפגיעה מאחור פגעה ופוצצה את התחמושת במרכבה 2ב' עליה פיקד. עמו בטנק נהרגו אנשי צוותו – רב-סמל נמרוד שגב ("קפה נמרוד"), רב-סמל נועם גולדמן, ורב-סמל ניר כהן, שגם היה חופ"ל אצלי בגדוד בסדיר.
המרחק בין הטנק שלהם לבין שלדי שני ההאמרים השרופים של רגב, גולדווסר וחבריהם בעיקול 105 עם פתיחת המלחמה – הוא כ-500 מטר.
הידיעה על מותו תפסה אותי כמפקד גדוד בשיזפון. נאלצתי לספר על מותו לניר בן-דודו שהיה באותה עת קצין ההדרכה שלי. יד ימיני.
ירדן, אחיו הצעיר של גלעד, היה חייל בהכשרה בגדוד אחר בחטיבה באותה עת.
בבית המשפחה האבלה פגשתי גם את אחיו הגדול, אלירן, שהיה רס"פ בגדוד 77 בחטיבה 7 בזמן שהייתי שם סמג"ד.
עולם קטן של שריונרים.
מאז המשפחה מדהימה הזו נכנסה לי עמוק ללב.
******
גלעד, יחד עם קצינים אחרים צעירים שנפלו בלבנון ואת קברם פקדתי אתמול, מסמנים בעיניי לא רק את ההקרבה ואת מחיר התקומה וחיינו כאן הנישא על זיו העלומים, אלא גם את ערכי הרעות, המחויבות והשליחות.
ערכים שבזכותם, ובזכותו של אותו נוער ערכי ואיכותי הנושא אותם – אנו זוכים כאן לחגוג את עצמאותנו.
התרגשתי לראות את מגילת העצמאות שהוריו הנפלאים רוחל'ה ומיכה שמו על קברו השנה בבית העלמין של נהלל ותמרת בתל שִׁמְרוֹן הצופה על העמק.
אמירה ברורה – מהו החלום הציוני המשותף, על מה לחמנו, על מה נפלו הבנים, ועל מה נֵאָבֵק בנחישות.
"במותם ציוו לנו את החיים" נאמר. שנדע לחיות כך שהקורבן יהיה ראוי. שנחיה במדינה "שתהה מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". חלום אותו תרגם 'אבי האומה' דוד בן גוריון ל'חברת מופת'.
אשרי המדינה שאלו הם אנשיה.
אשרי הצבא שאלו הם הלוחמים והקצינים שלו.
תהא נשמתם צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים
"כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיהו)
שימשיך לחיות לנו בַּלְּבָבוֹת.
יהי זכרו ברוך.
****
גם אם אני נראה קצת סובל מבטיח שאתמודד
אל תפחדי ילדה, לא אבכה כאן לידך
לא אקשה עליך, לא אכאיב לך יותר
כן אני מבין את לא צריכה להצטער
אל תדאגי ילדה מבטיח שאתמודד
אל תבכי לי ילדה, תשאירי בי משהו חי
אל תרחמי עלי עכשיו אני עושה זאת גם לבדי
לא אבכה עכשיו ילדה אהיה גיבור, חייל שכחת?
אל תתקשרי יותר ילדה אני אהיה בסדר
רק אחרי שתלכי אצרך, אבכה, אתרסק
אל תדאגי ילדה לא אבכה כאן לידך.
(אל תדאגי לי ילדה, גלעד שטוקלמן)
דברים על קברו של גלעד בבית העלמין של נהלל ותמרת.
אפריל 2015
הכרתי את גלעד לראשונה כאשר הוא היה קצין צעיר, זה היה לפני 15 שנים.
הייתי אז באותם ימים קצין ההדרכה של אוגדה 36 ברמת הגולן. בין היתר הייתי אחראי על חלוקת שִׁטְחֵי הָאֵשׁ ליחידות האוגדה המתאמנות.
כשהתחלתי את תפקידי נִצְּבָה בפניי בעיה בשל היחסים בין החטיבות השונות, שאפשר לומר כי הם לא היו מהמשופרים. כל אחד היה יותר צודק מחברו, ללא נכונות להבין את האחר ולהתפשר כשאפשר.
היה לי ברור שבאווירה כזו האימונים של החטיבות ברמת הגולן נפגעים. היה לי גם ברור, שעם הַפֶּרְסוֹנוֹת הספציפיות שייצגו את החטיבות שלהם, העסק כבר אבוד.
בבוא הזמן, ייעצתי לקציני האג"ם בחטיבות בְּאֵלּוּ אנשים כדאי להם לבחור לתפקיד קציני הדרכה אצלם.
כך פגשתי את גלעד.
הסברתי לו ולחבריו כי רק בשיתוף פעולה הם יצליחו בתפקיד, ויותר מכך – יתרמו ליכולת של החטיבות שלהם להתאמן. מהר מאוד דברים התחברו.
נפגשנו כל יום שני לישיבת שטחי אש מתשע בבוקר ועד שיצא עשן לבן. פתאום לא רק שהושגו פשרות וַהֲבָנוֹת שהטיבו עם המתאמנים, אלא שהקצינים עזרו זה לזה. הקבוצה הזו של קציני ההדרכה הפכה להיות חבורה מקצועית של למידה הדדית.
די מהר הם גם הפכו להיות חברים, כולל בערבים משותפים בפאב של קצרין העתיקה.
שם גם התוודענו למוזיקה של גלעד.
גלעד, כקצין הדרכה של חטיבה 7, היה הָרוּחַ החיה של אותה חבורה שהתגבשה.
זו לא רק הבנתו המהירה והמקצועית, כושר החשיבה והתכנון הַפַּרְטָנִי.
זה בעיקר היה בזכות החיוך הַחַם והיכולת שלו להתחבר לאחרים. זאת יכולת ששינתה את האווירה באותה חבורה. אווירה שנשמרה גם אצל מחליפו, כאשר השתחרר.
לא מעט דברים למדתי על גלעד לאחר מותו.
למדתי להכיר גם את משפחתו.
פגשתי מחדש את אלירן, שהיה איתי בגדוד 77. ופגשתי את ההורים – את מיכה ורוחל'ה.
המפגש עם המשפחה של גלעד, והסביבה בא גדל כאן בעמק, מסבירים הרבה על האופי של גלעד ועל ערכיו.
חינוך שגרם לו ולאחיו לעשות את המיטב לטובת הכלל ולהיות לוחמים. חינוך והבנה שצריך להגיע מאיפה שלא תהיה, לעלות על סרבל, לעלות על הטנק, ולהוביל את החיילים שלך מעבר לגדר הגבול.
חינוך שהוביל אותו ואחרים לשרת את המדינה, גם במחיר הכי יקר – במחיר החיים שלהם.
זה מחיר כואב. מחיר ההגנה על העם שלנו.
כשגלעד נהרג היה עליי לבשר על כך לניר, הבן דוד, שהיה קצין ההדרכה אצלי בגדוד. יד ימיני.
עד מהרה היה עליי גם לדאוג לירדן שהחל אז את מסלול הלוחם בחטיבה.
החיבור המדהים והייחודי הזה של יום הזיכרון ליום העצמאות, הַהֶקְשֵׁר הישראלי כ"כ בין התקומה והעצמאות שלנו כאן, לבין המחיר שאנו נדרשים לשלם על כך. כשאנו רואים מה קורה מסביבנו, אנחנו מבינים כי המדינה לא רק שֶׁקָּמָה בחרב, אלא ממשיכה להתקיים כאן בזכות החרב.
ממשיכה להתקיים בזכות יכולתה ונכונותה להגן על עצמה, והנכונות של האנשים כאן לעשות זאת, גם ביודעם את המחיר שנדרש.
כשאנחנו רואים את הברוטליות והאכזריות הבלתי נתפסת מסביב לגבולות שלנו, אפשר בהחלט להבין כי אין לנו ברירות אחרות, ואת אמירתו של דוד בן גוריון כי "אם הוטלה עלינו המלאכה הארורה הזאת שנקראת מלחמה – הרי נחוץ שננצח בה ולא ננוצח".
המחיר של החלום והעצמאות הוא גדול. מחיר של 23,320 בחורים ובחורות ששילמו את המחיר היקר ביותר בכ-140 שנות סכסוך על הארץ הזו שלנו.
אולם יש לזכור כי אותם 23,320 חללים נפלו על תקומת והגנת המדינה, בה אנו גדלים כבני חורין, ועם כל הציניות והקיטורים, "היא חזקה יותר מכל חסרונותינו", כפי שנכתב בשיר של אריק איינשטיין.
למדנו על בשרנו גם מה קורה לעם ללא כוח מגן ויכולת להתמודד עם האיומים שסביבו.
לפני 72 שנה ושלושה ימים, ב-19 באפריל של שנת 1943, בערב ליל הסדר ניצת בגטו ורשה המרד חסר הסיכוי והתוחלת, כאשר נכנסו הגרמנים לחסל את שרידי הגטו. מרד בו צעירים יהודים, אחרי שנים של עוני, רעב, מחסור והשפלה – מצאו את הכוח לעמוד כנגד מַשְׁמִידֵיהֶם, ולבחור בעצמם איך ימותו. לא הייתה להם אשליה לגבי התוצאה. אבל הם בחרו שלא להיות כמו יֶתֶר חצי מיליון אחיהם בגטו שנשלחו לטרבלינקה.
הם בחרו שלא להיות כמו 33,771 הגברים, הנשים, הזקנים והטף שנורו ביומיים אל תוך בורות המוות של בָּאבּי יָאר, שלייד קייב. 33,771 יהודים שהוצעדו אל מותם חסרי מגן וישע. 33,771 ביומיים.
גלעד, ויתר החללים כאן בבית העלמין הזה והחללים הרבים במאבק הציוני שלנו פה על הארץ הזו, שילמו בחייהם, על הגנת העם הזה, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן את החלום של אותם מורדי גטו ורשה ויתר המיליונים.
חלום, שהחיוך המפורסם של גלעד מייצג אותו.
חיוך חם שנשאר בזיכרון וממשיך להחיות את גלעד אצלנו בַּלְּבָבוֹת.
רוחל'ה ומיכה יקרים
קוראת סיפורים ותגובות של אנשים וכל פעם מתרגשת מחדש
גלעד נגע בכל כך הרבה אנשים, מהיכרות ארוכה ועמוקה, מסיפורים עליו, דרככם, משמיעת קולו בקשר ואפילו היכרות קצרה ולרגע קט השאירה אצל האנשים
רושם עז, חיבה, רצון להכיר ולהתחבר אליו.
מדהים איך משנה לשנה מתרבים האנשים סביב קברו ונוספים עוד סיפורים "זכיתם" שבמותו נוצרו כל כך הרבה
חיבורים , עצוב לכתוב זאת, אך הידיעה שעשה טוב בחייו וחיבר בין אנשים ,היא נחמה פורתא.
אוהבת אתכם
יהי זכרו ברוך לעד
תודה על כל מה שעשית בשבילי, על מנת לעזור, כמפקד הישיר שלי, כשזיהית את המצוקה הקשה שבה הייתי, בתקופה הכי נוראית שהיתה לי בחיי עד כה… אני לא יודעת איך הייתי שורדת אילולא… אזכור לך את זה לעד…
זכרונות….
החיוך. החיוך המקסים לכל אחד, שהיה מפתיע ומרגש כל פעם מחדש. גיל-עד ז״ל
כבר כמעט 17 שנים עברו ועדיין לא נקלט
כבר קשה להבדיל בין אירועים שהיו לפני ואירועים שקרו מאז
אני עדיין זוכרת את הפעם הלפני אחרונה שנפגשנו, היינו בתוך המלחמה והייתי אצל סמדי וגילי במודיעין עם סבתא, והחלטתי ערב אחד שאני רוצה לחזור הביתה הביתה, אז אמא שלך ארגנה "קומבינה" שניפגש עם סמדי בדרך ותאסוף אותי הביתה, אני זוכרת שנפגשנו בלטרון וישבו לקפה עם סמדי והתעצבנת על אמא שלך שמארגנת לך סידורים אבל לא טורחת לספר לך עליהם, ואז נסענו וגל בא לאסוף אותי מיגור.
אני עדיין מנסה להיזכר מה שאלתי אותך בשבת האחרונה שנפגשנו בתמרת (כנראה בחיים כבר לא אזכר)…אתה ואלירן יצאתם באותה שבת למלחמה אבל רק אחד חזר. אני זוכרת גם אותו יום רביעי ארור, שהייתי בבית ברל וראיתי בערב בחדשות את האירועים שקרו באותו היום עם טנק שהתפוצץ וחיילי מגל"ן ועדיין לא ידעתי שאתה אחד מהם, עד שאבא שלי סיפר שהגעתי לתמרת באותו הלילה.
לא נשכח אותך לעולם
אנחנו עדיין נזכרים בסיפורים שמחים יותר ומספרים עליהם מדי פעם לילדים הקטנים.
אוהבת תמיד, רותם.
עולם בלעדיך / ירדן שטוקלמן
זמן עובר
זה מה שזמן אמור לעשות
החיים נשמכים כי זה מה שיש
המש רק שוקעת והגשם שוב יורד
אותם ימים לא נראים לי ברורים
המילים הרגעים אצלי בראש לא מסתדרים
לפעמים אני רוצה לברוח ואת הכל לשכוח
אבל אני חייב לחזור ואותך לזכור…
מוזמנים לשמוע את השיר המלא בקישור הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=bLW6LuqERjw
זיכרונות משעות של חסד עם גלעד שטוקלמן ז״ל
אני מגיעה מקמד שריון, מדריכה צעירה ושוקיסטית, נוחתת באג"מ חטיבה 7 , אומרים לי שהמפקד שלי זה שטוקלמן הקה״ד והוא יבוא עוד מעט. מגיע בחור עם חיוך ובפנים זוהרות עושה איתי שיחת היכרות. אני קוראת לו המפקד והוא צוחק ומבקש שאקרא לו גלעד… שי גלבוע ששמע את השיחה צוחק ואומר לי לקרוא לך שטוק.
אליפות פיקוד צפון בכדורסל, זכרת שבשיחת היכרות סיפרתי לך ששיחקתי כדורסל כמה שנים בקיבוץ, ושלחת אותי לייצג את החטיבה, הגענו מקום שלישי ולא קלעתי אפילו סל אחד אבל היית גאה בי.
סוגרת שבת, אירוע בחמ"ל השאיר אותנו ערים כל הסופ"ש, אתה מגיע בראשון בבוקר, מתעדכן ומשאיר לי פתק בכתב ידך: ״גאה בך על ההתמודדויות שהיו לך בשבת, אל תתני לזה לשבור אותך, חושב על דרך לצ׳פר אותך קצת״.
יום חמישי, מתארגנים ליציאה הביתה ואתה נזכר שאני ואלונצ׳ו לא עשינו מטווחים. יוצאים בגשם זלעפות למטווח, אתה לא מוותר על אף עמדה ומצב ירי וגם כשהגשם עובר לברד עדיין יורים וצוחקים.
שיחות ארוכות על למה כדאי שאצא לקצונה ״הצבא צריך מפקדים כמוך חן״, הלחץ מנוימן שהחליט שאם אני לא יוצאת אני חייבת ללמוד את כל החומר ברמת קק״ש,
אני לומדת בזעם ואתה בעיניים חכמות מחייך חיוך מבין וגאה בי.
ניר וגל שהגיעו לצמ"פ ואני מגניבה אותם באמצע האימון רפא״ל לראות את המשרד שהיה שלך… מתגאה בזכות שהיתה לי להיות חיילת שלך.
הליכה יומית משותפת מהאגם לרפאל להניע את 13ג, אני נכנסת לתא נהג, אתה מסמן לי להניע ומהפריסקופים אני רואה את החיוך שלך.
החלטתי שהרפאל חייב לעבור שדרוג, נתת לי יד חופשית לעשות כל מה שאני חושבת לנכון, סמכת עלי בעיניים עצומות, עזרת ואפשרת לי להגשים את כל מה שחלמתי עליו, גם אם זה אומר לסחוב את כל התחמושת הכחולה בידיים שלך כי אף אחד אחר לא התנדב לעזור לי. אחרי חודש אינטנסיבי עמדנו יחד למסדר מח"ט ואת כל הקרדיטים שקיבלנו הפנית אלי. בענווה, בחיוך, בגאווה.
הטלפון מנחק׳ה, שעות ספורות לפני הכניסה שלכם ללבנון: ״חנצ׳ו את יודעת מי פה? שטוקלמן!״ אני מתלהבת ואתה צועק ברקע: ״תמסור לה שאני מת עליה ונדבר כשנצא״.
לא יצאת.
שיחת הטלפון עם הבשורה שקיבלתי בבוקר שלמחרת קרעה לי את הלב מהחזה, התחלתי לרוץ בקיבוץ, חיפשתי את אמא שלי וכשמצאתי אותה לא הצלחתי להגיד כלום חוץ מגלעד נהרג גלעד נהרג….
אחרי הלוויה הגעתי לארוחה בבית של ההורים ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
איך יכול להיות שהכל ממשיך כסידרו? בוכה ובוכה על העולם המקולקל הזה. על חוסר הצדק, על האובדן. על אדם אחד שלא רק חלף על פני, אלא נכנס לי ללב, הטמיע בו ערכי רעות וחברות ושיכנע אותי בטוב האנושי. גם שנים אחרי שהוא כבר לא כאן יותר.
תודה גלעדי על כל רגעי החסד, על זה שראית לי את הלב והנשמה והאמנת בי לפני שהאמנתי בעצמי.
תודה על ההזדמנות, התמיכה, ההבנה, תודה שהיית ועודך חלק משמעותי מהחיים שלי,
תודה על זה שהבנים שלי מכירים ואוהבים אותך למרות שהם נולדו הרבה אחרי שנהרגת.
גלעדי אני אוהבת אותך, אני זוכרת אותך ואני מודה לך.
יהי זכרו ברוך, סיפור מרגש ונוגע ללב, תודה לרחל אמא של גלעד ולאביו ששיתפו אותי ואת חברי החיילים הנוספים היום בבית העלמין בסיפורו של גלעד.
הכרתי את גלעד לרגע, מספר חודשים לפני מותו הנוראי, ומאז, כל שנה ביום הזיכרון אני נזכר בו, וגם לפעמים סתם בימים אחרים, כשמישהו מדבר למשל על שוויץ או בפרט על ז׳נווה (וסיפור ההיכרות שלנו מסביר מדוע דווקא עיר זו). השנה, לראשונה, לא הסתפקתי רק בלהדליק נר לזכרו באתר משרד הביטחון, אלא שיתפתי זאת בעמוד הפייסבוק שלי וסיפרתי את סיפור ההיכרות שלנו, וכך כתבתי בפוסט: אני סולד מימי זיכרון ומפולחן המתים, רובם מתו לחינם במלחמות מיותרות. גדלתי במשפחה שכולה ואת ימי הזיכרון ״ביליתי״ עם אבי בבית העלמין הצבאי בחיפה. משכבת הגיל שלי בתיכון, תודה ליושבת במרומים, נהרג רק אחד, מהכיתה המקבילה, שכן ובחור קסם, אותו הכרתי היטב (אסף בנאור המקסים ז״ל שנפצע קשה בפיגוע בבית ליד כשקפץ לסייע לחיילים הפצועים ונפצע בעצמו בפיצוץ השני, מת מפצעיו אחרי שנתיים). אבל יש חלל אחר, שכל שנה ביום הזיכרון, אם ארצה ואם לא, אני נזכר בו. זהו גלעד שטוקלמן שנהרג 6 ימים טרם נגמרה המלחמה המיותרת בלבנון באוגוסט 2006. את גלעד הכרתי כמעט במקרה, חמישה חודשים לפני מותו. באותו זמן כבר קיבלתי קביעות בחברת אלעל ועבדתי במחלקת שרות שלום כמנהל משמרת . בחודש מרץ היו ריבוי של טיסות לז׳נווה בגלל עונת הסקי ובאחד מסופי השבוע נתבקשתי לטוס לכמה ימים לז׳נווה ולסייע למנהל התחנה המקומי עם העומס. נסעתי והסתבר שלא הייתה כל כך הרבה עבודה ונותר לי זמן לטייל בעיר לבדי ולהנות מהחדר הענק והמפנק במלון סופיטל על גדת האגם שבו שיכנו אותי. ביום בו נדרשתי להגיע לשדה התעופה יצאו במקביל 3 טיסות לת״א ואולם הנוסעים רחש ישראלים ששבו מסקי. אחד מהם היה גלעד, אז דייל באלעל שעשה סקי עם אחיו ואביו וביקש לחזור ארצה. מאחר והיה לו כרטיס סטנד-ביי של עובד אלעל הוא ניסה לקבל מקום באחת הטיסות וכולן היו מלאות עד אפס מקום, ואפילו בקוקפיט לא היה מקום עבורו. באותו סופ״ש הייתה תערוכת רכב גדולה בעיר וכל בתי המלון היו מלאים. גלעד ניסה למצוא מקום ללון, ושמעתי אותו פונה לאנשי הביטחון (שנהגו ללון בבית מלון בקרבת השדה) ושואל אם הוא יוכל ללון עם מישהו מהם, כולם סירבו. גם מנהל התחנה לא הצליח לעזור לו למצוא חדר פנוי ואז, קצת מתוך רחמים וקצת מתוך סולידריות עם קולגה, פניתי אליו ואמרתי לו שאלעל מממנים לי חדר ענקי עם שתי מיטות זוגיות וסלון והוא מוזמן בכיף ללון שם. הוא הסכים בשמחה, והציע שוב ושוב לשלם לי. כמובן שסירבתי אבל אמרתי לו שאשמח ללכת איתו בערב לאכול במקום לאכול לבדי. אכלנו במסעדה איטלקית חמודה ומאד נהניתי מחברתו, היה לנו המון על מה לדבר. חזרנו למלון וכמעט כל הלילה ישבנו על הספה ודיברנו. גלעד הקריא לי שירים שכתב וממש שמחתי שהזמנתי אותו ושלא נשארתי לבד בעיר הקרה, היקרה ומהמנוכרת, שמאז אותו לילה אינני סובל. בבוקר הוא נסע איתי לשדה התעופה והצליח לעלות על הטיסה הראשונה. הוא היה אסיר תודה ונשארנו בקשר. הוא הציע לי שוב ושוב לקחת כמה ימי חופש ושהוא יבקש טיסה עם שהיה בניו יורק או הונג קונג או איפה שארצה ואצטרף אליו לחדר המלון, וכך יחזיר לי טובה וגם נוכל לבלות יחד שוב. הבטחתי לו שנעשה זאת ומדי פעם הייתי פוגש אותו וקבענו שזה אכן יקרה. באותו בוקר של אוגוסט, רגע לפני שהמלחמה הארורה הסתיימה, סיימתי משמרת לילה וחזרתי הביתה מותש, העיתון חיכה לי ליד הדלת. הרמתי אותו מהרצפה ובעמוד הראשון התנוססה תמונתו של גלעד , יחד עם שלושת חבריו לטנק שנהרגו יחד איתו. אני זוכר שהרגשתי רעד בכל הגוף וקיוויתי שאני לא מזהה טוב. הבנתי מיד שכבר לא אטוס איתו לשום מקום. מאז, למרות ההיכרות החד פעמית והלא מאד מעמיקה עם גלעד ז״ל, בכל יום זיכרון אני חושב דווקא על המוות המיותר שלו ועל החיים שנקטעו לשווא בגיל 26, של בחור חכם חייכן וחובב שירה ומוזיקה שהיה יכול, כך תמיד אני מהרהר, להיות חבר נהדר (ואולי לא). יהי זכרו ברוך. גלעד יקר, מקווה שאתה נח על משכבך בשלום. בוודאי אחשוב עליך ואזכר בך עוד הרבה בעתיד.
אמצע הלילה ואני יושב בטורונטו הרחוקה, קורא, שומע ולומד על גלעד. על הכתיבה הכל כך בוגרת ויפה. על האהבה למוזיקה, לארץ, לאדם באשר הוא אדם… קורא וכואב. שומע ומתייסר. לומד על גלעד ומוחה דמעה. שריטה של בוגר לבנון השנייה שמבקש להכיר את סיפורם של נופלי אותה מערכה איומה ומתסכלת. השנה זה גלעד. את גלעד לא פגשתי ולעולם לא אפגש. ובכל זאת, אני מרגיש שלמדתי כל כך הרבה על חייו ופועלו. אני מתחבר לאהבה האין סופית שלו לארץ ולחו"ל, למראות של ניו-יורק, להחלטה לעלות על טיסה הישר לשדה הקרב. סיפורו של גלעד נגע ללבי. מאחל לכם שתזכרו את האור והיופי שגלעד הביא לחייכם ושתמצאו נחמה בכך שהוא הגשים כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. נזכור ולא נשכח.
שיטוט מוזיקלי באינטרנט הוביל אותי לכאן, ודווקא ביום הזה לשמוע את הסיפור שלך… משפחת שטוקלמן אתם מרגשים עד דמעות ואני חייב להגיד שהמוזיקה שגלעד השאיר אחריו פשוט קורעת את הלב. אני מאחל לכם שתדעו רק אושר ונחת ושהמילים היפות האלה יציפו חיוך וגאווה בלבבכם.
כל שנה ביום הזיכרון אני חושב על גלעד. נפגשנו לזמן קצר מאוד , בסוף שבוע אחד בדרום אפריקה בשנת 2006, קצת לפני המלחמה בה נפל. שנינו קציני שיריון, אחד מושבניק אחד קיבוצניק, ונקשרנו מיד. אני זוכר את החיוך שלו , הלב הטוב שלו והרגישות שלו. זוכר אותו מנגן על פסתנר בלובי המלון. בדיעבד הבנתי שגלעד כתב שיר באותו סוף שבוע , "בפאב השכונתי" ,שהולחן והושמע. ונדהמתי לשמוע שגלעד הזכיר אותי איתו שם במילות השיר והנציח את מה שחווינו שם יחד. היכרות כל כך קצרה ובכל זאת משמעותית ובעצם תלווה אותי כל חיי.לנצח אזכור את גלעד , אדם שקט ערכי ומיוחד שהשאיר חותם בכל מי שפגש בו. משפחת שטוקלמן היקרה , כל כך כואב את אובדנכם . מבטיח להגיע , לסגור מעגל שפתוח הרבה שנים , ולספר לכם על גלעד כפי שהכרתי אז בקיץ 2006. שלכם .זיו
שטוק, לא יודע למה, אבל עלית לי בזכרון עכשיו. היית המפק"צ שלי בבה"ד 1, היה לנו קשר מיוחד וסיפרתי לך מה המצב של החבר'ה בכל רגע נתון.. לא שוכח את העדינות ואהבת האדם שבך.. מקווה לעשות לעילוי נשמתך
רוחלה ומיכה יקרים, צפינו בסרט בדמעות…אין מה להוסיף…אוהבים אתכם, כואבים את כאבכם הבלתי נתפס ומעריצים את פועלכם להנצחת גלעד!
ביום הזיכרון כל אחד ואחת מאיתנו מתייחד.ת עם זכרו.ה של אדם אהוב שנלקח בטרם עת. החייל שהרגשתי הכי קרובה אליו ונפל הוא גלעד. עבדנו ביחד בתור דיילים. אני אפילו חושבת שבטיסה האחרונה שלו לניו-יורק עבדנו יחד. יש דיילים שעבדנו איתם ולמחרת כבר שכחנו איך קוראים להם. אבל יש דיילים שנוגעים לנו עמוק בלב ואותם לא נשכח לעולם. כזה היה גלעד. קסם של בחור. לב ענק, חיוך שובה לב וצניעות מהזן הנדיר. סיפרתי עליו בארוחת הערב לילדים שלי וכעת גיליתי את האתר לזכרו… נדהמתי לקרוא את המשותף בחותם שהותיר גלעד על כל הסובבים אותו – מזו שפגשה אותו לשעתיים בטרמפ מצד אחד ועד משפחתו הקרובה מהצד השני. נהניתי מהשירים שהוא כתב. בן אדם נדיר. אבידה ענקית!
גלעד היה מפק"צ של צוות מקביל שלי בהיותי חניך בבה"ד 1 בשנת 2001. לא אשכח אותך, את החיוך, הנועם, הנתינה והמסירות. לב זהב, גם שנסית להיות קשוח העיניים שלך היו רק רוך ואנושיות. בהערכה רבה, יהי זכרך ברוך
כתבתי כמה מחשבות שעלו לי במהלך הצפירה היום. לא הכרתי את גלעד בבגרותו והצטערתי על כך עוד בחייו, אבל דרך התמונות, הסיפורים, והסרטים אני מבין שהילד שהכרתי פשוט שמר והעצים את אותן התכונות שבלטו אצלו כל כך בילדותינו. התמונות מראות את אותן הפנים מלפני שלושה עשורים, עם העיניים הכנות והחיוך הנבוך. הסיפורים מספרים איך לקח את הביישנות שאפיינה אותו כילד והפך אותה לצניעות כובשת לבבות. והסרטים ממחישים את החיבור שהיה לו לאדמה, אותה אדמה חמה שהרגשנו בכפות רגלינו במושב. גלעד תמיד נתפס בעיניי כרודף צדק, כבר כילד קטן. אני זוכר אותנו משחקים מונופול אל תוך הלילה, בניסיון נואש לנצח את אחינו הגדולים, ולא מצליחים שוב ושוב. אני זוכר את השבר הגדול של גלעד כשהבנו שהניצחון מגיע עם "עזרה" מהבנקאי, הוא לא האמין איך האחים הגדולים מסוגלים כך לרמות. אני גם זוכר איך, אחרי ניסיונות רבים, הצלחתי לשכנע אותו שכדאי שנתחיל גם אנחנו לרמות. זה היה כביכול די פשוט, הרי לאחר חשיפת התרמית של האחים קיבלנו את תפקיד הבנקאי וכל שצריך היה זה להגדיל את הקופה שלנו. התכנית כשלה מספר שניות לאחר הביצוע, כי לא היה אפשר לפספס את החיוך הנבוך והאודם על הלחיים של גלעד. הסיפור אמנם ילדותי ופשוט, אך הוא מסמל בעיני את רדיפת הצדק, האמונה באדם, הכנות והביישנות שאפיינו את גלעד עוד בילדותינו יהי זכרו ברוך
עולם בתוך עולם / סמדר גרשלר
מהיום שהלכת, פרחת נעלמת,
התרת מאחור חור שחור.
רסיסים של חיים המנסים להתחבר
לסיבובי העולם הגדול.
עולם קטן סובב סביבך לאחור,
עולם גדול ממשיך להסתובב כתמול שלשום.
עולם בתוך עולם, עולם בתוך עולם,
לעולם.
מוזמנים לשמוע את השיר המלא בקישור הבא:
https://youtu.be/Y6Be-FfGWTk
משפחת שטוקלמן, אינכם מכירים אותי, גם לא גלעד… לפני 10 שנים , כמה ימים לפני שהחלה מלחמת לבנון השניה אני ובן זוגי (שהיום בעלי) טסנו לתאילנד. את הטיסה הזאת לא אשכח. גלעד שירת אותנו במסירות וסבלנות עד כדי כך שאמרתי לבעלי "תראה איזה דייל מקסים ויפה" … בכל פעם שהתקשרתי למשפחתי , שמעתי ברקע את קול האזעקות המבהיל להחריד ובכל פעם התעדכנו במצב בארץ. חזרנו לפני שהמלחמה נגמרה וכל היום הייתי מול הטלוויזיה, שומעת על המתרחש .. ובטלוויזיה מקריאים את שמות ההרוגים ובניהם גלעד. ואני תוהה עם עצמי "הבחור הזה, תמונתו מוכרת לי.." ועוד כמה שניות ואני מבינה שזה גלעד, גלעד הדייל המקסים … וברגע שמספרים שהוא היה דייל , אין לי ספק שזה הוא. וככל שהזמן עובר, אני עדיין זוכרת. זוכרת כאילו זה היה אתמול. מבינה שכשאמרתי לבעלי איזה מקסים הוא , זה לא היה לשווא. הקדוש ברוך הוא רצה שאזכור אותו.. לא סתם…
הלוואי שיכולנו לנסוע שוב לקנדה לראות לוויתנים 🙁
גלעד היקר, מתגעגע אליך יותר ויותר עם כל יום שעובר… אוהב לנצח, נירו
למשפחת שטוקלמן היקרה,
אינכם מכירים אותי, וגם אני לא אתכם, וגם את גלעד לכאורה לא הכרתי.
אבל בכל זאת, הוא נגע לי כל כך עמוק בפנים, שאני מרגישה שנאי חייבת לספר לכם על הפגישה שלי איתו.
לפני כמה חודשים, אני מנסה לחשוב לפני כמה בדיוק, אני חושבת לפחות ארבעה חודשים, בערך, זה היה יום שישי בצהריים והייתי בדרכי הביתה מתל אביב להזורעים (ליד טבריה), לשבת. הגעתי למחלף נתניה וחיכיתי שם לטרמפ של זוג שבא לשבת לאנשים במושב שלי.
ישבתי ועסקתי בלימודיי ואז הגיעה מונית וירד ממנה בחור עם בגדים שהיו נראים לי כמו של טייסים, וממש התעניינתי לשאול אם הוא באמת טייס, הסתכלתי עליו, ואני לא יודעת למה אבל הוא ממש נתן את התחושה שהוא מחכה שיפנו אליו.
אז שאלתי, הוא צחק ואמר שלא, הוא רק דייל באל על, ובאמת המדים דומים, הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר… אני כמובן לא זוכרת בדיוק מה אמרנו,
אני זוכרת שהוא סיפר לי על הטיסות שלו, סיפרתי לו שאני לא רוצה לטוס מישראל, אלא להישאר תמיד פה. איזה רעיון שיש לי, שככה אני מרגישה שאני מבטאת יותר חזק את האהבה שלי לארץ, והוא אמר לי שהוא מרגיש הפוך, שדווקא זה שהוא יוצא מהארץ ורואה מקומות אחרים ומדבר עם אנשים על ישראל, זה מבטא אצלו הכי חזק את האהבה שלו לארץ.
דיברנו על עוד דברים אני לא זוכרת בדיוק אבל הזמן רץ והטרמפ הגיע, שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף והוא קצת התבייש, או לא היה בטוח,
אבל הזוג שנסעתי איתו היו בטוחים שהוא חבר שלי או משהו כזה וקראו לו שיבוא, והוא בא.
כל הדרך דיברנו כולם, אבל המיוחד של השיחה היה הוא, קצת קשה לי להסביר, אבל הוא היה כל כך לבבי, וכל כך מקשיב, הזוג דיבר איתו על כל מיני נסיעות שלהם באל על. והוא סיפר לנו על חוויות שלו כדייל, ותוך כדי דיברנו גם שנינו, הוא ראה שאני לומדת מילים באנגלית, וביקש לראות, הסברתי לו שאנגלית זה הצד החלש שלי, אז הוא בחיוך (וכל השיחה איתו זה היה בחיוך) התחיל לתת לי רעיונות איך לשפר את האנגלית, הוא סיפר לי על תקופה שהיה ברמת גן (אם אני זוכרת נכון) והוא היה הולך לסיורים של עיריית תל אביב באנגלית, ואמר לי זה טוב, ומעניין… דיברנו גם בין השאר על טיולים בארץ. ואני זוכרת שדיברנו על שאנשים משאירים מלוכלך… ואז לפני רמת ישי, הוא הספיק ללחוץ לי את היד וירד. וזהו, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו,
אבל המפגש איתו השאיר עלי רושם חזק, ההקשבה שלו, החיוך השמח, הרגישות, הנימוסיות, הלבביות, והוא דיבר איתי כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד וחזרתי הביתה וסיפרתי לכולם על הבחור הנחמד שפגשתי, אני זוכרת גם שחשבתי לעצמי שזה מעניין המפגשים האלה שיש לנו מידי בחיים עם אנשים שמשאירים עלינו רושם כל כך חזק, ושאלתי את עצמי, מעניין איפה בכל המרוץ של החיים ניפגש שוב…
וביום שהודיעו את שמות ההרוגים בלבנון שמענו את השם תמרת, ושאלתי איפה זה כי לא זכרתי, ואמא שלי אומרת לי, את זוכרת סיפרת על הבחור ההוא מתמרת, שפגשתם, זה שם.
ניגשתי לאינטרנט כמו תמיד שאני קוראת על החיילים שנהרגו, והוא היה שם. מביט בי, אדם שפגשתי לרגע, לשעתיים, ואדם שמיד אחרי שהוא ירד מהטרמפ,
ידעתי שאני לא אשכח אותו אף פעם. הסתכלתי בין התמונות שלו שהתפרסמו באינטרנט, עד שהגעתי לתמונה אחת שהייתה ממש מי שאני פגשתי במחלף נתניה… ונשברתי, לא יכולתי לעצור את עצמי, אני חושבת שאז הבנתי כמה… בין הדמעות הדפסתי את התמונה שלו, וישר שמתי אצלי בחדר, מול העיניים.
ומאז כל בוקר הוא מסתכל עליי, וכל בוקר גורם לי לרצות להיות יותר טובה, להשתפר, ובמיוחד במה שהוא הדהים אותי, ביחסי אנוש שלו, איזה טוב לב שזרח לי בפנים וקירב כל אדם אליו.
זהו, זה גלעד שנמצא אצלי… לא יודעת איזה מילים של נחמה לומר, ואם יש אותה בכלל… אבל מה שחי אצלי מגלעד, אני בטוחה שחי וימשיך לחיות לנצח אצלכם. ואצל כל האנשים שפגשו אותו אפילו רק לרגע.